תנ"ך על הפרק - בראשית ט - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית ט

9 / 929
היום

הפרק

אִסּוּר רצח, ברית שלא יהיה עוד מבול, ברכה לשם ויפת וקללת כנען

וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּ֧אמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ׃כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל׃אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּ֚י בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם׃וְאַתֶּ֖ם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָ֥יו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר׃וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם׃וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם׃אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ׃וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן׃וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר׃וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן׃שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ׃וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם׃וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה׃וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ׃וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן׃וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ יְהֹוָ֖ה אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ׃וַֽיְחִי־נֹ֖חַ אַחַ֣ר הַמַּבּ֑וּל שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַֽחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָֽה׃וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־נֹ֔חַ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ומוראכם וחתכם. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, ועוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, וכיון שמת בטלה אימתו אדריש על דרך אסמכתא וחתכם מלשון וחיותכם, ואפשר לומר דלכן נראה לו לדרוש כן משום דלמובן חתה ומורא הול"ל וחתתכם, כמו חתת אלהים (פ' וישלח), נתנו חתיתם (יחזקאל כ"ו), וחתתני בחלומות ( איוב ז') ועוד. ונ"מ בענין זה לדינא, דאע"פ שתינוק בן יומו עדיין ספק נפש של קיימא הוא, מ"מ מחללין עליו את השבת, כיון שבטבעו יש לו מעלת אדם חי. –
ועוד מבואר בסוגיא כאן בנוגע לדרשא זו, אמר רב פפא, נקטינן, אריה אבי תרי לא נפיל, ופירש"י לא נפיל להרגן כדכתיב ומוראכם תרי וכתיב על כל חית הארץ ואפילו ארי, עכ"ל. ולכאורה הוא פליג על רשב"א דאמר דאפילו אימת תינוק מוטלת על הבריות, כי העיקר תלוי בחיות האדם, כמבואר, ומכש"כ אחד גדול, והוא אומר דוקא שנים, אך אפשר לחלק בין אימת עכבר כמ"ש רשב"א לאימת ארי שאמר רב פפא, דעכבר ירא אפילו מתינוק אחד, וארי – רק משני אנשים גדולים. –
ובכלל בהא שאמרו אריה אבי תרי לא נפיל פריך בגמרא והא חזינן דנפל, ומשני דאינה נופלת אא"כ נדמה לו כבהמה. והבאור נראה ג"כ ע"פ ענין הפסוק הזה ומוראכם וחתכם, וסיום הענין כי בצלם אלהים עשה את האדם, והיינו כשסר מהאדם צלם אלהים שאינו נוהג עצמו כשורה אז סרה ממנו הבטחת הקב"ה ומוראכם וחתכם אלא הוי כשאר חיות. –
וע' בתענית כ"ב א' לענין שמתריעין ומתענין על משלחת חיות רעות, ומפרש, היכי דמי משלחת, טרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהם הרי זה משלחת [משום דכיון דלא היתה רעבה אלא לאחד למה טרפה שניהם אלא משום משלחת], אכלה שניהם אין זה משלחת [דמחמת רעבונה טרפם], ואינו מבואר למה לא צייר לפי סברא זו בטרפה אחד ולא אכלתו דהוי משלחת, ולפי המבואר כאן דבאדם אחד אין מוראו על החיה, א"כ אין ראי' שטרפתו מחמת משלחת רק בכלל משום דדרכה להזיק מפני שאין אימתו עליה, לכן צייר בשני אנשים דאי לא משום משלחת או רעבון היתה יראה מהם. –
וע' בנמוק"י בפ"ד דב"ק בשם הרמ"ה, דהא דקיי"ל (ב"ק ל"ז א') מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם הוא מטעם פסוק זה, דבאדם שייך בו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ.
וע' בטור חו"מ סי' רצ"א, רועה שהניח עדרו ובא לעיר [בשעה שאין דרך רועים לכנס] ובא זאב וטרף, ארי ודרס, אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור, וי"א דלעולם חייב דאלו היה שם היה מקוים בו ומוראכם וחתכם וכו', עכ"ל, וכ"מ דעת התוס' בב"מ ע"ח א' ד"ה הוחמה, אבל צ"ע לדעה זו ממ"ש לעיל מסוגיא שלפנינו נקטינן אריה אבי תרי לא נפיל, משמע דעל אחד נופל, וי"ל. .
(שבת קנ"א ב') כירק עשב וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה במבואר לפנינו לעיל בפ' בראשית בפסוק לכם יהיה לאכלה (א' כ"ט) יעו"ש. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל גקצת צ"ע שלא הביא לענין זה תחלת הפסוק הזה כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, הרי מפורש הותר להם אכילת בשר, ואולי באמת סמיך ארישא דקרא, וכבר הוכחנו כ"פ דכמו דלפעמים מביא הגמרא תחלת הפסוק וסומכת על סופי' כך לפעמים מביא סופי' וסומכת על תחלתו. ובגמרא איתא עוד דרשא על פסוק זה דב"נ מצווה על הגזל מדכתיב כירק עשב ודרשינן ולא כירק גנה, כלומר כירק עשב הגדל מאליו ולא כירק גנה הנזרע בידי אדם, אבל לא קיי"ל דרשא זו, כי איסור גזל ילפינן מפסוק דפ' בראשית ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ודרשינן מכל עץ הגן ולא הגזל, יעו"ש, ולכן השמטנו דרשא זו. .
(סנהדרין נ"ט ב') אך בשר בנפשו. בשר בנפשו – זה אבר מן החי דדכך משמע לי' לשון בשר בנפשו, שלא תאכל הבשר בעוד שהנפש [החיות] בו, וזה יצויר באבר מן החי. , יכול אף אבר מן החי בשרצים, ת"ל אך דמו, מי שדמו חלוק מבשרו, יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם הר"ל יכול יהי' נוהג גם בשרצים איסור אבר מן החי, ת"ל אך דמו, ודריש יתור לשון דמו, דהול"ל אך בשר בנפשו לא תאכלו, והי' במשמע אבר מן החי, וכמש"כ בפ' ראה ולא תאכל הנפש עם הבשר ודרשינן שם דקאי על אבר מה"ח וכמש"כ באות הקודם, ולכן הוסיף דמו לומר לך דרק אבר מן החי כזה נאסר ביחוד משום אבר מן החי, זה שהדם מאותו אבר נאסר ג"כ ביחוד משום דם, משא"כ דם שרצים אין דמו חלוק מבשרו, כלומר אם אכל דם שרצים אינו חייב משום דם רק משום שרצים, יען כי כשהוזהרו ישראל על השרצים לא הוזהרו משום דם אלא משום שרצים כבשר [וכמו דקיי"ל בכריתות כ"א ב' דם שרצים התרו בו משום שרץ לוקה, משום דם אינו לוקה], ולכן אינו חייב באבריהם גם משום אבר מן החי רק משום שרצים. וטעם הדבר, משום דכמו אבר מן החי כך דם מן החי ענין אחד להם שיש בהם חיות הנפש, ומכיון שאין חיוב בדמם משום דם אין חיוב גם באבריהם משום אבר מה"ח, וע"ע לפנינו בפ' ראה בפסוק הנזכר (י"ב כ"ג). [שם שם] ואך את דמכם וגו'. בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב, דאמר קרא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, אפילו בדיין אחד ויתכן דסמיך לדרוש כן אלשון אדרוש, לשון יחיד. , מיד כל חיה – אפילו שלא בהתראה, אדרשנו ומיד האדם אפילו בעד אחד, מיד איש ולא מיד אשה, אחיו – אפילו קרוב זועיין ברמב"ם פ"ב ה"ג מרוצת כתב וז"ל, שופך דם האדם זה ההורג בעצמו, את דמכם לנפשותיכם זה ההורג את עצמו, מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו, זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתם לשון דרישה הרי דינם מסור לשמים, ע"כ. והכ"מ לא הראה מקור לדברים אלו, והם במ"ר פ' בראשית פל"ד, ותמיהני שבקדושין מ"ג א' חקרו טובא בענין העושה שליח להרוג את חבירו אם חייב המשלח או השליח [משום אין שליח לדבר עבירה] ולא הביאו כלל דרשא זו ואף כי יש לחלק בין השוכר ובין העושה שליח בדברים בעלמא וכמו שכתבתי לעיל בפ' בראשית בפסוק ולא תגעו בו (ג' ג'), בכ"ז לא הו"ל לאשתמוטי מלהביא כלל וכלל דרשא זו, ואולי מפני שאין למדין הלכה מן המדרש, וצ"ע. [שם נ"ז ב'] לנפשותיכם אדרוש. תניא, ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ר אלעזר אומר, מיד נפשותיכם אדרוש דמכם, מכאן שאין אדם רשאי לחבל בעצמו חכנראה מפרש לנפשותיכם כמו מנפשותיכם, וכמו מנחה היא שלוחה לעבדך ליעקב שפירושו מעבדך מיעקב, וכן לה' הישועה שפירושו מה' הישועה, ע"פ הכלל הידוע דאותיות הסמוכות זה לזה מתחלפות. ובגמרא פריך די"ל דאין מכאן ראי' לחבלה, כיון דהכא במיתה איירי ודילמא קטלא שאני, אבל כנראה אין זה אלא דחוי בעלמא, ופשטות הענין כולל גם חבלת הגוף, וכמ"ש בבבא מציעא צ"ה א' מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא. –
ועכ"פ מבואר מכאן איסור מיתה עצמית, ותמיהני שעמלו האחרונים למצוא מקור להמאמר המפורסם המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב, ולא הביאו כל סמך מכאן, והלא כאן רמז נכבד לענין זה, דהא המשך כונת הפסוק הוא דכמו דההורג את חבירו הורגין אותו בעוה"ז, כך ההורג את עצמו הורגין אותו בעוה"ב, ומה היא ההריגה בעולם הבא הלא פשוט הוא שמאבדין נפשו וחלקו לעוה"ב, ודו"ק. .
(ב"ק צ"א ב') ומיד האדם. מלמד שבן נח נהרג אפילו ע"פ עצמו טמפרש ומיד האדם – עצמו. והנה הרמב"ם וש"פ לא הביאו פרט זה בדיני ב"נ [בספ"ט ממלכים], ואולי משום דהמעין בירושלמי יראה דאין גירסא זו ברורה כל כך, ובתלמודנו לא נמצא חדוש דין זה, ולכן לא מצאו הפוסקים לדבר ברור להחליט דין זה. ואמנם ע"פ דרשא זו דירושלמי יתבאר מאד לשון הפסוק בש"ב א' כשהיה דן דוד המלך את הנער המגיד כי הוא המית את שאול אמר לו, דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה', ופירש"י חובת קטולך תהי ברישך, אין עונש במיתתך אלא לעצמך, עכ"ל, ואין זה מבואר כ"כ, אבל להירושלמי דב"נ נהרג ע"פ עדות עצמו יתבאר הלשון והענין ברחבה מאד, ודו"ק. [ירושלמי קדושין פ"א ה"א] שופך דם האדם. ואף בת נח שהרגה נהרגת, ואע"פ דכתיב מיד איש, הדר כתיב שופך דם האדם – מכל מקום יוכהאי גונא דרשינן לעיל בפ' בראשית בפ' על כן יעזב איש וגו' ובפ' משפטים בפ' מכה איש, וע' מש"כ שם.. .
(סנהדרין נ"ז ב') דם האדם באדם. תני, משום רבי ישמעאל אמרו, בן נח חייב על העוברין, דאמר קרא שופך דם האדם באדם דמו ישפך, איזה הוא אדם שהוא באדם, הוי אומר זה עובר שבמעי אמו יאולחד מ"ד ילפינן מפ' זה דכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק ושדי לי' האי אדם אסיפא דקרא ודריש בי' הכי, באדם דמו ישפך, איזו היא שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זו חנק, אבל אנו קיי"ל דמיתתו של ב"נ בסייף וכפי שיבא בסמוך, וא"כ ממילא קיימא דרשתו של ר' ישמעאל שלפנינו, וכן קיי"ל. .
(סנהדרין נ"ז ב') דם האדם באדם. תניא, רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו, אמר לו, ראה שישר' הוא ובן ברית הוא, והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך, הצל דמו של זה בדמו של זה יבכל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף, דהיינו באדם, בשביל הצלת האדם הנרדף, וע' בירושלמי סנהדרין פ"ה ה"א. [שם ע"ב ב']. דמו ישפך. מכאן שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף יגומיתה אחרת לא מצינו בהו, ובשאר מיני מיתות, סקילה שריפה וחנק אינה שפיכות דם. [שם נ"ו א' וברש"י) כי בצלם אלהים וגו'. הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם ידלכאורה הוא כפל לשון, חביב אדם, חבה יתרה נודעת לו, וי"ל דמ"ש חבה יתרה נודעת לו – הכונה היא חבה יתרה הראה הקב"ה לאדם בזה שהודיעו שנברא בצלם, וכמ"ש בביצה ט"ז א' הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו.
ובזה ניחא מה שלא הביא הפסוק המוקדם בפי בראשית ויברא אלהים את האדם בצלמו, וכן בצלם אלהים ברא אותו, יען דהתם סיפר הכתוב רק סדר הבריאה, אבל הכא הם הדברים שאמר הקב"ה לנח ולבניו, ומכוון להכונה שכתבנו, ודו"ק. [אבות פ"ג מי"ח] פרו ורבו. תניא, בן עזאי אומר, כל אדם שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו טווע' ברש"י חולין צ"א ב' ד"ה בדיוקנו. .
(יבמות ס"ג ב') ולא יהיה וגו'. א"ר אלעזר, לאו – שבועה, דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול, וכתיב (ישעי' נ"ד) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי, אמר רבא, והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, דכתיב (פ' י"א) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול טזומפרש בגמרא דהוא הדין הן נמי שבועה, דסברא היא, מדלאו שבועה הן נמי שבועה, ולכן גם בהן צריך שיאמר תרי זימני. והב"ח הגיה כאן בהא שאמר והוא דאמר לאו לאו תרי זימני, דצ"ל דכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וכתיב ולא יהי' עוד המים למבול, ולכאורה הג"ה זו תמוה מאד, דלפי"ז שלשה לאוין נאמרו בזה, אבל באמת טוב טעם בהג"ה זו, כי לכאורה קשה, דמקודם כשאמר לאו שבועה הביא הפסוק ולא יהיה עוד המים למבול, שהוא פסוק ט"ו, ולמה לא הביא המוקדם בפסוק י"א ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, וצ"ל דהפסוק ולא יכרת כל בשר אינו מורה בהכרח שלא יהיה מבול רק שלא יכרת האדם מפני המבול (אם יהיה), ולכן הביא מפסוק ולא יהיה עוד המים למבול שלא יהיה כלל מבול, ולכן כשמביא הכרח דצ"ל שני לאוין אין ראי' עוד מן ולא יכרת כמש"כ, ועל כרחך הראי' מן ולא יהיה עוד מבול [והביא הפסוק ולא יכרת רק משום דהוא תחלת הפסוק הדרוש] ומן ולא יהיה עוד המים למבול, ועיין ברי"ף שגירסתו מכוונת להגהת הב"ח. .
(שבועות ל"ו א') ויחל נח וגו'. דרש עובר גלילאה, י"ג ווי"ן נאמרו ביין, ויחל, ויטע, וישת וישכר ויתגל, וירא, ויגד, ויקח, וישימו, וילכו, ויכסו, וייקץ, וידע יזכונת הענין שרומז ללשון וי וי למי שתוקע עצמו לשכרות, ופירש"י דהא דלא חשיב ויאמר ארור כנען, ויאמר ברוך ה', כי לא חשיב רק עד שנתודע ממה שקרה לו, עכ"ל. והתוס' כתבו דלא חשיב ויפת שבפסוק זה [דגם במלה זו ההברה וי בראשיתה] משום דהוא שם, ובאור דבריהם דלא חשיב רק הפעלים להורות על הפעולה הרעה שהשכרות גורמת. .
(סנהדהין ע' א') איש האדמה. מאי איש האדמה, אמר לי' הקב"ה לנח, נח, לא הי' לו ללמוד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין, ואתיא כמ"ר אילן שאכל אדם הראשון גפן היה יחיבא בדרשא הסמוכה, ור"ל הוי לך ללמוד מאיש האדמה, ומוסב זה התואר על אדה"ר מפני שנוצר מאדמה. והנה בדרשא הסמוכה יליף דאילן שאכל אדה"ר גפן היה, לפי שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר וישת מן היין וישכר, והרי פסוק זה בא ללמד ונמצא גם למוד, שבכאן יליף זה גופא דהיין גורם ליללה מהא דאילן שאכל אדה"ר גפן הי', גזה חזון אינו נפרץ בדרשות חז"ל, ועיין מש"כ בענין קרוב לזה ס"פ חיי בפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה. .
(שם שם) וישכר. תניא, רבי מאיר אומר, אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר וישת מן היין וישכר יטע' מש"כ בדרשא הקודמת, ויש להוסיף עוד דר' מאיר דריש כן ביחס עצמו ע"פ התקלה שאירע לו ע"י שהכשילוהו בשתיית יין רב, כמובא בסדר הדורות בתולדתו, ולכן הורה דעת את העם להשמר מפח יקוש זה, ומצינו כמה מחז"ל שדרשו ענינים ע"פ היחס והמקרים שקרו להם בעצמם. .
(ברכות ט' א') וערות אביהם. אמר רב יהודה, עובד כוכבים ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו, ס"ד אמינא כיון דכתיב בהו (יחזקאל כ"ג) אשר בשר הטורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא, קמ"ל דאנהו נמי אקרו ערוה, דכתיב וערות אביהם לא ראו כהטעם בזה משום דכתיב (פ' תצא) ולא יראה בך ערות דבר, ויתבאר אי"ה ענין זה לפנינו שם. וכלל הענין והצריכותא יפלא ודורשים באור של טעם, ויתכן לומר דאיירי באלה האומות הפראים הדרים בין הרי אפריקא ועוד במקומות שאינן מיושבים כראוי שדרכם לילך ערומים, כמובא בספרי ידיעות העולם, והו"א כיון שדרכם בכך הרי הם כבהמות וחיות אשר מכיון שרגילים לילך כמו שנבראו אין חשובין איסורי ערוה, קמ"ל כיון דעכ"פ הם מין אנושי הרי הם ככל אדם לענין זה, ומביא לסמך ראי' מפסוק שלפנינו דאע"פ שב"נ התנהגו בכמה ענינים מנהגים בהמיים, בכ"ז השתדלו להרחיק ראיתם מגנות אביהם, הרי דחשיבא זאת לתרפה למין אדם. –
ודע דאיתא בחולין י' ב' דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה, עיי"ש במה שנוגע לדינא, ולכאורה צ"ע, דהכא משמע דהליכה אחורנית נקראת הליכה, כדכתיב בפסוק זה וילכו אחורנית, וא"כ גם יציאה כזו צריכה להיות שמה יציאה. וי"ל ע"פ המבואר בגמרא שם דהכהן גדול ביוהכ"פ הי' יוצא ובא דרך כניסתו, ואמרו בגמרא דיציאה כזו נקראת יציאה משום שהלך כן לכבוד המקום כתלמיד הנפטר מרבו, וא"כ ה"נ בשם ויפת שהלכו כן במכוון לכבוד אביהם שלא יראו בגנותו נקראת הליכה זו הליכה, משום דלתכלית זו הוי דרכו בכך ואין ראי' לדעלמא. .
(שם כ"ה א') אשר עשה וגו'. רב ושמואל, חד אמר סרסו וחד אמר רבעו, מאן דאמר סרסו מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי כאר"ל מתוך שמנעו להוליד בן רביעי קלל בן רביעי שלו כדכתיב ויאמר ארור כנען שהוא הבן הרביעי. , ומ"ד רבעו – גמר וירא וירא, כתיב הכא וירא חם את ערות אביו וכתיב התם (פ' וישלח) וירא אותה שכם בן חמור כבנראה בטעם הגז"ש, דכיון שמבואר כאן דעם הראיה שראה חם היה עוד איזה מעשה כדכתיב את אשר עשה לו, ואין אנו יודעין מה הוא המעשה, ומדחזינן דבשכם כתיב ג"כ ראיה קודם פעולתו, ושם הודיע הכתוב תוכן פעולתו המגונה, כך הפעולה שעשה חם כאן וכתיבא ג"כ לאחר ראיה היתה ג"כ מעין פעולה כזו. ואפשר לומר בטעם שמוש לשון ראיה לענין זנות, ע"פ מ"ש (סוטה ז' א') אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, והוי א"כ העין סרסור דעבירה, וע' לפנינו ס"פ שלח בפ' ולא תתורו וגו'. .
(סנהדרין ל א') עבד עבדים. ת"ר, כשבאו בני אפריקי לדון עם ישראל, אמרו, ארץ כנען שלנו היא, דכתיב (פ' מסעי) ארץ כנען לגבולותיה וכנען אבוהון הוא, אמר להם גביהא בן פסיסא, כתיב ארור כנען. עבד עבדים יהיה לאחיו, עבד שקנה נכסים, עבד למי נכסים למי כגובב"ר פ' ס"ב איתא במעשה זה במקום בני אפריקי – בני כנען, ונראה עיקר גירסת המדרש, יען כי בב"ר פ' ל"ז איתא בני יפת גומר ומגוג – זו אפריקי, הרי דאפריקי לבני יפת היא וכאן אמר וכנען אבוהון הוא. וע"ע מענין זה לפנינו בפ' בא בפסוק ומושב בני ישראל (י"ב מ'). [שם צ"א א'] יפת אלהים וגו'. תני, רבי שמעון בן גמליאל אומר, לא התירו לכתוב את הספרים כדספרי תורה נביאים וכתובים. [חוץ מלה"ק] אלא יונית, מאי טעמא, דאמר קרא יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם – יפיפותו של יפת יהא באהלי שם כהלשון יון הוא היותר יפה בכל לשוני יפת, וכנראה דריש דוישכן מוסב על יפת שהוא ישכן באהלי שם, ואחרי דלפי"ז אין זה ברכה לשם, לכן פרשו ע"ד סמך דקאי על לשון יפת, ודו"ק. ומיהו האידנא שנשתבש לשון יוני הישן אין ס"ת נכתבת אלא בכתב ולשון אשורי [רמב"ם פ"א הי"ט מתפילין]. (מגילה ט' ב') יפת אלהים וגו'. במקדש שני דהוו פרסיא לא הוי שריא שכינה, דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, אע"פ דיפת אלהים ליפת לא ישכן אלא באהלי שם כור"ל אע"פ שהרחיב ה' ליפת שזכו לבנות בית שני, בכ"ז לא שרתה השכינה רק במקדש שבנה שלמה שבא משם, ויפת הוא מלשון הרחבה, כפירש"י בפסוק זה, ובדרשה הבאה יתבאר דפרסיים באים מיפת. .
(יומא י' א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך